אילמות סלקטיבית היא הפרעת חרדה המאופיינת בחוסר יכולת של אדם לדבר במצבים חברתיים מסוימים, למרות שהוא מסוגל לדבר במצבים אחרים. לעתים קרובות זה נתפס כביישנות, אבל האילמות היא למעשה ביטוי של חרדה קיצונית ואי נוחות במצבים חברתיים.
באופן דומה לאילמות סלקטיבית, גם חרדה חברתית נקשרת בפחד ממצבים חברתיים. אנשים עם אילמות סלקטיבית עלולים לחוות חרדה קיצונית ואי נוחות כאשר הם מתבקשים לדבר מול אחרים, גם אם הם מכירים את האנשים איתם הם מדברים. הפחד הזה יכול להיות כל כך חזק שהוא מונע מהם לדבר בכלל. לעומת זאת, אנשים עם הפרעת חרדה חברתית חווים פחד וחרדה במגוון רחב של סיטואציות חברתיות, כגון דיבור בפני קהל, התרועעות עם אנשים לא מוכרים, וצפייה או בחינה על ידי אחרים. הם עשויים גם לחוות תסמינים גופניים של חרדה, כגון דופק מהיר, הזעה וקשיי נשימה. ילדים שמתגברים על אילמות סלקטיבית בגיל צעיר, עדיין יכולים להפוך לבוגרים הסובלים מחרדה חברתית.
גם אילמות סלקטיבית וגם הפרעת חרדה חברתית יכולות להיות בעלי השפעה משמעותית על חיי היומיום של האדם ועל רווחתו הכללית. אנשים עם אילמות סלקטיבית עשויים להתקשות בהשתתפות בלימודים או בעבודה, ברכישת חברים או בפעילויות חברתיות, מה שמוביל לתחושות של בידוד ותסכול. באופן דומה, אנשים עם הפרעת חרדה חברתית עלולים להימנע לחלוטין ממצבים חברתיים או להתקשות לתפקד בחיי היומיום שלהם בשל הפחד העז שלהם מלהישפט על ידי אחרים.
טיפול באילמות סלקטיבית והפרעת חרדה חברתית כרוך בדרך כלל בשילוב של תראפיה ותרופות. טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) הוא טיפול נפוץ לשני המצבים, והוא נועד לעזור לאדם לזהות ולשנות דפוסי חשיבה והתנהגויות שליליות התורמות לחרדתו. ב-CBT, האדם עשוי להיחשף בהדרגה למצבים המעוררים את החרדה שלו וללמד אסטרטגיות התמודדות כדי לנהל את החרדה. תרופות נוגדות דיכאון, כגון מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין סלקטיביים (SSRI), עשויים לשמש גם כדי לסייע בהפחתת חרדה.
חשוב לפנות בהקדם האפשרי לטיפול באילמות סלקטיבית והפרעת חרדה חברתית, שכן למצבים אלו יכולה להיות השפעה משמעותית על חיי היומיום. עם טיפול מתאים ניתן ללמוד לנהל את החרדה ולשפר את כישורי התקשורת.