שיטת טיפול

אנו חושדים שילדנו סובל מאילמות סלקטיבית. מה עושים עכשיו?

שאלה זו עולה אצל מרבית ההורים. אתם רואים שילדכם מתנהג שונה מילדים אחרים, אולי אינו מדבר כלל מחוץ לבית, אולי מדבר רק עם חלק מהאנשים, אולי מפגין התנהגות חרדתית ואולי הגננת התריעה בפניכם על "משהו שלא בסדר".
אז שאלתם וקראתם והנה ראיתם שיש תופעה כזו שנקראת אילמות סלקטיבית שמאפיניה דומים להתנהגות ילדכם. אז מה עושים עכשיו?

הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא אבחון מקצועי.

אבחון של אילמות סלקטיבית

שאלה שעולה שוב ושוב היא לאן לפנות לשם אבחון.
אבחון מקצועי נעשה לרוב על ידי פסיכולוג או פסיכיאטר. חשוב למצוא איש מקצוע שיש לו כבר ידע והכרות עם האילמות הסלקטיבית, בעיקר מהסיבה שזו הפרעה נדירה ולא כל מטפל ידע לאבחן אותה באופן הטוב ביותר.
והיכן מוצאים את אותו מאבחן? למעשה ישנן שתי אפשרויות, ממסדית או פרטית:
ממסדית – כדאי לברר עם רופא המשפחה אפשרויות לאבחון וטיפול דרך קופת החולים או באחת המכונים להתפתחות הילד של משרד הבריאות.
פרטית – האבחון נעשה על ידי איש מקצוע אליו פונים באופן פרטי (ראו כאן מאגר ארצי של מטפלים באילמות סלקטיבית). האבחון, כמובן, כרוך בתשלום.

טיפול באילמות סלקטיבית

קיימות דעות וסוגיות רבות בנושא הטיפול באילמות הסלקטיבית.
מכיוון שזו תסמונת המאפיינת ילדים, והאילמות עצמה לרב נעלמת בחלוף השנים, ישנה נטייה להתייחס אליה כ"רעה חולפת". אולם חשוב לזכור כי גם אם הילד ילמד ליצור תקשורת מילולית בבגרותו, הרי שהחרדה החברתית עלולה ללוות אותו לשארית חייו.
אם האילמות קיימת לפרק זמן קצר מחצי שנה, אם מופיעה השתפרות במשך הזמן, או אם הילד מדבר במצבים חברתיים, גם אם בקול חלוש או במלים בודדות, הטיפול אינו הכרחי. אולם אם הילד אינו מדבר כלל לפרק זמן של חצי שנה ומעלה, חשוב למצוא עבורו טיפול הולם. ככל שגיל הילד קטן יותר, וככל שתקופת האילמות קצרה יותר בעת התחלת הטיפול, כך ישנו סיכוי רב יותר שהוא יקצור הצלחה.

לצערנו אין טיפול שמוגדר כ ה-טיפול עבור הסובלים מאילמות סלקטיבית. מקור ההפרעה אינו ידוע באופן וודאי ואצל כל אחד הגורמים להופעתה שונים ולכן היא מתבטאת באופן מעט שונה. פעמים רבות הטיפול היעיל ביותר הוא זה שמשלב מספר שיטות יחדיו:

טיפול התנהגותי-קוגנטיבי (CBT) – טיפול זה מתבסס על חשיפה הדרגתית למצבים גורמי החרדה במקביל לשינוי דפוסי החשיבה המתעוררים באופן אוטומטי בזמן שמצבים אלו מתרחשים. הטיפול ההתנהגותי הוכח כטיפול היעיל ביותר במקרים של אילמות סלקטיבית. נעשה לרב על ידי פסיכותרפיסט, עובד סוציאלי או פסיכולוג, או ההורים בהדרכת המטפל. בבסיס הטיפול מתן משימות הדרגתיות עם משובים חיוביים עבור הצלחה.

טיפול (תרפיה) באמנות/תנועה/מוסיקה/בעלי חיים/משחק וכו' – במסגרת הטיפול ניתנת לילד הזדמנות לבטא את עצמו באופן לא מילולי וזהו ערוץ תקשורת חשוב לילד המתקשה לדבר. הטיפול מפתח את המודעות של הילד אל גופו ואל תחושותיו ובכך מגביר את בטחונו העצמי ומפחית את חרדותיו. לרוב טיפול מסוג זה יעיל במקרים של אילמות סלקטיבית כאשר הוא משולב בשיטת טיפול נוספת.

טיפול תרופתי – מכיוון שאילמות סלקטיבית הנגזרת מהפרעת חרדה, הרי שמתן תרופות נוגדות חרדה יכול לעזור. הוכח כי טיפול תרופתי בשילוב טיפול התנהגותי – קוגנטיבי הביאו לתוצאות טובות במקרים של אילמות סלקטיבית. התרופות ניתנות על ידי פסיכיאטר. מתן תרופות פסיכיאטריות לילדים מרתיע הורים רבים הנמנעים משיטת טיפול זו למרות יעילותה המוכחת.

קלינאי תקשורת – בעלי אילמות הסלקטיבית מתקשים לתקשר עם סביבתם וחוסר התנסות בדיבור בסביבה החיצונית מוביל לקשיים חברתיים וקשיים נוספים. קלינאי תקשורת עוזרים בראש ובראשונה באמצעות עבודה על כישורי שיחה, משחק ויכולות חברתיות. היגוי מילים ומשפטים מול מטפל יכול גם לשמש כאימון בדיבור מול אנשים זרים להגביר את הביטחון ביכולת המילולית. חלק קטן מהסובלים מאילמות סלקטיבית מפתחים את ההפרעה משום שיש להם ליקוי שפתי מסויים בו הם מתביישים. ליקוי זה (כגון גימגום, עיוות הברות או חוסר שליטה בשפה אצל ילדים מבתים דו לשוניים), יכול להיות מטופל, וכך להגביר את בטחונו העצמי של הילד ביכולתו להתבטא מול אנשים שאינם מבני ביתו.