בלוג

הטיפול בילדים הלוקים באילמות סלקטיבית מתחיל בבית. על ההורים להבין כי ילדים אלו אינם "סתם ביישנים", הם לא עושים דווקא ולא נמנעים מדיבור משום שכך החליטו.

האילמות היא התסמין ולא המחלה עצמה.

אנשים רבים חווים התקפי חרדה במצבים שונים. ישנם כאלו שמפחדים לטוס, אחרים מפחדים מגבהים או ממקומות סגורים. בזמן התקף החרדה האנדרנלין גבוה, פעימות הלב מוגברות והמחשבות ממוקדות בגורם הפחד. ילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית חווים תחושות אלו יומיום כשהם נמצאים במצבים בהם הם נדרשים לתפקד בסביבה חברתית ולענות לשאלות. הפחד, החרדה, הם שמונעים מהם לתקשר. כשם שלא ניתן לדרוש מאדם שיפסיק לפחד ממטוסים בטיעונים הגיוניים, כך לא ניתן לצפות כי ילד יתגבר על חרדותיו כי כך דרשתם ממנו.

מכיוון שאילמות סלקטיבית היא הפרעה הקשורה לחרדה, הגישה אל ילדים הלוקים בה צריכה להתבסס בראש ובראשונה על הפחתתה. יש להבהיר לילד כי הוא אהוב ומובן גם אם אינו משתמש במילים. יש להמנע משימוש בכעס, שוחד או כל שיטה אחרת לדיבוב הילד. כל אלו, לא רק שלא יעזרו, אלא אף יחמירו את מצבו. הורה, גננת או מורה השמים דגש רב מדי על כך שהילד אינו מדבר, מעמיסים עליו את חרדותיהם שלהם וזו מעמסה כבדה מאוד לילד הסובל ממילא.
סביבה רגועה ותומכת והענקת שפע של חיזוקים חיוביים הם אבני היסוד כאשר מדובר בילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית (ונכון גם לכל הילדים באשר הם!).

דברים שכדאי ליישם

• לתווך את הסביבה – האילמות מופיעה לרב בגן או בית הספר או במפגש עם אנשים או ילדים במצבים חברתיים מסויימים. אם ידוע לכם כי ילדכם נרתע או אינו מדבר בסביבה מסויימת, שמשו כמתווכים. הכינו אותו מראש למה ומי יהיה ומה עומד לקרות, נסו ליצור מפגשים של אחד על אחד בהשתתפותכם. בקשו מהגננת או המורה ליצור "שידוכים" כאלו כאשר אינכם נמצאים. חשוב מאוד לא להמנע מסיטואציות בהן ידוע לכם כי ילדכם מתקשה בהן אלא להיפך – חשפו אותו שוב ושוב דווקא לאותם מקומות, באופן הדרגתי, והכל עם חיבוק ומילים מרגיעות וחיזוקים חיוביים. תיווך כזה עומד בבסיסו של הטיפול ההתנהגותי שנחשב לטיפול המומלץ ביותר במקרים של אילמות סלקטיבית ושל חרדה בכלל.

• לשקף רגשות – ילדים בעלי אילמות סלקטיבית לרב אינם מדברים במסגרת החינוכית בה הם נמצאים. כאשר הם מגיעים הביתה הם טעונים בחוויות ורגשות שלא "יצאו החוצה" במהלך היום. יתכן גם שהם סובלים מהצקות, מדחייה חברתית, מבדידות. עודדו אותם לספר את כל שעבר עליהם בגן או בית הספר. כוונו את השיחה לא רק למעשים אלא גם לרגשות שחוו. שקפו את רגשותיהם בעזרת משפטים כמו "אני מבין שהרגשת עצוב / שמח / פחד" או "ואם היית מדבר, מה היית רוצה לומר?". הדבר חשוב בעיקר אצל ילדים צעירים יותר שמתקשים לבטא את רגשותיהם באופן מילולי.

• לתמוך, לחזק ולהיות שמחים – ילדים עם אילמות סלקטיבית לרב חווים את העולם בדרך חרדתית. התנהגו בדרך רגועה, השתמשו בצחוק, היו חיוביים, הפכו את העולם למקום שמח עבורם. שימו דגש על תכונות וכשרונות בולטים אצל ילדכם וחזקו אותם. כך תגבירו את בטחונם העצמי.

• להבין את הבעיה – מכיוון שהאילמות היא מובהקת, רבים נוטים להתייחס רק אליה. אבל, כאמור, האילמות היא רק התסמין החיצוני ומתלוות אליה קשת התנהגויות רחב שלא תמיד מבינים שהן נגזרות ישירות מאותה ההפרעה. חשוב מאוד לקרוא ולהכיר את האילמות הסלקטיבית על משמעויותיה כי רק כך תצליחו להבין את הדרך בה ילדכם מתנהג, את העובר עליו בנבכי נשמתו ומה הטיפול המתאים ביותר עבורו.

• לא לכעוס – ילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית נמצאים לרב בלחץ רגשי גבוה. אנו, ההורים, משמשים כעוגן בטוח ומוכר. לכעוס על עליהם משום שאינם מדברים או מתפקדים כמו כולם בחברה מהווה מעמסה בלתי נסבלת ובלתי הוגנת ומגבירה את החרדות הקיימות בהם ממילא.

• לא להתבייש – נכון, הילד שלנו הוא לא "כמו כולם", הוא שונה, חריג. יתכן שאתם נפגשים עם הורים לילדים אחרים והחריגות שלו בולטת. יתכן שאתם חשים מבוכה כאשר אינו מדבר או אינו מתפקד כשאתם נמצאים בציבור. אבל זה הילד שלנו. אנחנו צריכים לקבל אותו ולאהוב אותו כמו שהוא. ילדנו חשים אותנו ללא מילים. אם נתבייש בהם, אם נתנצל בשמם בפני אנשים אחרים, זו מכה אנושה לבטחונם העצמי הירוד ממילא.

• לדבר על זה – אילמות סלקטיבית, אם קיימת לאורך זמן רב, הופכת להתנהגות מושרשת, לחלק מהדימוי העצמי של הילד שתופס עצמו כ"זה ששותק". ילדים רבים אינם מגלים כל רצון "לצאת מזה" והם מפתחים תלות בהפרעתם. חשוב מאוד ליצור ערוץ תקשורת פתוח עם ילדכם, להסביר לו את הבעיה שלו, להבהיר לו שאפשר לטפל בזה אך המאמצים צריכים להגיע גם מצידו. חשוב שידע כי אפשר להתגבר על האילמות הסלקטיבית. ידיעה זו מביאה להקלה רבה ומפחיתה באופן משמעותי את החרדה שלו.

• לדבר על זה (2) – אילמות סלקטיבית היא הפרעה נדירה באופן יחסי ורבים אינם מודעים לקיומה. דברו על בעייתו של ילדכם עם כל מי שבסביבתו הקרובה, עם הגננת או המורה, עם המשפחה, עם חברים. חשוב להבהיר לכל מי שמכיר אותו כי אין ללחוץ עליו לדבר בשום פנים ואופן אך כן לעודד מצידו כל תקשורת, גם אם זו אינה תקשורת מילולית. בקשו מהצוות החינוכי לשדך את ילדכם עם ילד אחר או קבוצת ילדים קטנה בתיווכה. ידעו את כל מי שבסביבת הילד כי מדובר בהפרעת חרדה ויש לנהוג בו בהתאם.
הגבירו את המודעות החברתית להפרעה זו וכולנו נצא נשכרים.